ירושה
על פי חוק הירושה, עם מותו של אדם, העזבון שלו עובר ליורשיו – וזוהי למעשה המשמעות של המילה ירושה. במדינת ישראל דיני הירושה מסדירים את דרך הטיפול בעזבון שהשאיר אחריו המוריש לאחר מותו, ואת דרך חלוקת העזבון בין היורשים על פי דין.
מיהם היורשים על פי דין?
1. קרובי משפחה – במצב בו הנפטר לא הותיר אחריו את הצוואה, חוק הירושה קובע כי יורשיו יהיו קרובי משפחתו בהתאם לקרבתם לנפטר: בני זוג, הורים, צאצאים, או קרובי משפחה אחרים על פי סדר הירושה. יש לציין כי חוק הירושה קובע כי גם יורשים שעוד לא נולדו עם פטירת המוריש יכולים להיכלל בירושת הנפטר כל עוד מועד לידתם חל בתוך 300 ימים מיום הפטירה.
2. במידה ואין לנפטר בני משפחה בחיים – במצב בו אין לנפטר יורשים בהתאם לקרבה המצוינת בחוק הירושה, העיזבון יעבור לידי המדינה אותה מייצג האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים. בהתאם לכך, המדינה היא למעשה היורשת של הנפטר והיא זכאית להשתמש בכספי העיזבון למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד. יש לציין כי מדובר בסיטואציה יוצאת דופן בה לאדם הנפטר אין קרובי משפחה.
צוואה וירושה ומה שביניהם:
עם פטירת האדם המוריש, יש להבחין בין שני מצבים בהם הוא מוריש למעשה את רכושו:
1. בצוואה – בה הביע המוריש את רצונו כיצד יחולק רכושו לאחר מותו.
2. דרך חוק הירושה – כאשר המנוח לא השאיר אחריו צוואה, רכושו יחולק בהתאם לנקבע בחוק הירושה.
יש לציין כי מרבית האוכלוסייה בישראל לא כותבת צוואה מסיבות רבות: ההתעסקות עם כתיבה והמחשבה על המוות לא נעימים ועל כן דוחים את העניין, הרצון לא לפגוע בקרובים אלייך במידה ויגלו בטרם עת את הצוואה, המחשבה כי הנכם צעירים ועל כן מוקדם מדי לכתוב צוואה וכיוצ'. כתוצאה מכך, אדם שנפטר ללא צוואה למעשה מוריש את עזבונו בהתאם לתנאים בחוק הירושה ולא בהכרח בהתאם לרצונותיו. ירושה מסוג זה נקראת ירושה על פי דין להבדיל מירושה על פי צוואה (מצב בו המוריש כתב צוואה בטרם פטירתו).